יום אחד
באוקטובר
ארבעים גיבורים,
ארבעים סיפורים
מאת: יאיר אגמון ואוריה מבורך | הוצאת קורן ירושלים – ספרי מגיד
ביום אחד באוקטובר.
ברגע הכי נמוך שלנו, הכי חלש שלנו, הכי חשוף שלנו. דווקא אז, באותו היום ממש קמו ועלו לנו גיבורים.
יום אחד באוקטובר הוא פרויקט מונולוגים ספרותי, שאפתני וחד־פעמי, המעניק לקוראיו היכרות עם ארבעים גיבורים אמיתיים, בקולם שלהם.
הסיפורים כולם מתרחשים באותן עשרים וארבע שעות, באותו חבל ארץ יפהפה. מי שיתחיל לקרוא בהם לא יוכל להניח את הספר מידיו.
גיבורים בלתי נשכחים. הסיפורים בלתי נתפסים. ובתוך כל התופת והצער הם מציעים לקוראים בהם רגע צלול של נחמה ותקווה
*חלק מההכנסות ייתרמו לשיקום העוטף
יאיר אגמון הוא סופר ('הטרמפיסטים', 'ספר האקסיות') ובמאי קולנוע, בעל טור שבועי ב'מקור ראשון' וזוכה פרס היצירה לסופרים עבריים (2022). זהו ספרו השביעי.
אוריה מבורך היא סופרת, מרצה ליהדות ופילוסופיה, ועורכת ראשית בהוצאת מגיד (מבית קורן). ספרה 'מה את מבקשת – ספר על אהבה וגוף' היה לרב מכר. זהו ספרה השני.
בעריכתם הקפידו יאיר אגמון ואוריה מבורך להפוך כל מונולוג לפרוזה תיעודית. הם השתמשו במילים של הגיבורים, בשפה שלהם, בעולם הפנימי שלהם והשתדלו לגעת ביד רכה בחושך, בעצב וגם באור, ביופי ובשגב האנושי שפעמו שם, באותו היום.
הם השתדלו לספר סיפור על בני אדם שביום עצוב אחד הפכו לגיבורים. כל הטקסטים הועברו לאישורם של גיבורי הספר, שדייקו והכווינו את סיפורם.
יאיר אגמון
אוריה מבורך
הגיבורים שלנו
ארבעים דמויות של גיבורים, גברים, נשים, דתיים, לא דתיים, אזרחים, חיילים, יהודים, לא-יהודים, ואפילו ילדים, לוקחים חלק בפסיפס הגבורה הזה.
הגבורה שבספר היא גבורה במובן רחב ונדיב- לצד סיפורים על לוחמים ולוחמות שחיסלו מחבלים, נמצאים גם סיפורי גבורה מסוג אחר; קשיש שמתיישב על כורסה ומקריב את חייו כדי להציל את משפחתו.
מתמודד נפש ששורד חמישה ימים בשג'אעייה. מיילדת שהופכת את הבית שלה לבית חולים שדה. ילדה שמנסה להציל את משפחתה. מתנדב זק"א שמתעקש לשמור על כבוד החללים. מתנדב "איחוד הצלה" שדואג שמכתב האהבה שמצא בכיסו של החייל ההרוג, יגיע ליעדו.
"הייתי בהרבה מאוד סיטואציות של היתקלויות וירי בחיים שלי, אבל זה אף פעם לא הרגיש ככה, זה אף פעם לא היה קרוב לזה אפילו. פה ממש קיבלתי את המוות, השלמתי עם המוות, הבנתי שזה הסיפור. אני זוכרת שהרמתי את הראש שלי, והתנצלתי בפני הילדים שלי, ממש ביקשתי מהם סליחה בלב, הם כל כך קטנים, וכל כך חמודים, ואני כבר לא אחזור אליהם, אני כבר לא אראה אותם, זהו, ממש הבנתי שזה הסוף. ואז אמרתי לעצמי, בסדר, אם כבר זה הסוף, אז אני אסיים את זה יפה. אני אמות כמו גדולה. אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה. ואני אלחם עד טיפת הדם האחרונה שלי."
אור ליבני בן יהודה
ההמלצות על הספר, קטעי הוידאו וכל המקומות בהם מוזכר הספר
